ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה קכ״א

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

121 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

פרוצה תלבושת שעטנז. ובל תתעלם מאבדה. ונפל. כתיב בפרשת תצא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וכתיב שם לעיל מיני' לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים בדרך והתעלמת מהם וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם. וזהו שכתב ובל תתעלם מאבדה. וכתיב שם לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו. וזו מצות טעינה. וזהו שכתב ונפל. והנה בשעטנז יש בו עוד לאו אחד בפרשת קדושים דכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. והבה"ג מנה שניהם. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל מנה שניהם סמוכים ותכופים זה אצל זה. שכתב שם כלאים מללבוש וגם מעלות למסך עיי"ש. ופשוט דמש"כ מללבוש היינו לאו דלא תלבש שעטנז. ומש"כ וגם מעלות למסך. הכוונה ללאו דלא יעלה עליך. והיא אזהרה שלא להעלותו עליו להגן ולסוכך עליו מפני הגשמים ומפני החמה כדתנן בפרק בתרא דכלאים. אבל בה"ג כת"י רומי לא נמנה אלא לאו דלא יעלה עליך בלבד עיי"ש. וגם באזהרות הר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל לא מנו אלא לאו אחד. וכן כל שאר מוני המצות לא מנו כלאי בגדים אלא בלאו אחד. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וטעמם פשוט כמו שביארו הרמב"ן ז"ל. וכן הרשב"ץ בשורש תשיעי ובמנין הלאוין סי' ס"ח שלא באו שני הלאוין אלא להשלים דיני המצוה. כדאמרינן ריש פ"ק דיבמות ד' ע"ב דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה. ואי כתב רחמנא לא תלבש ה"א דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא. כתב רחמנא לא יעלה עליך עיי"ש. וא"כ לא העלאה דוקא ולא לבישה דוקא אלא העלאה כעין לבישה דאית בה הנאה אסר הכתוב בשני לאוין אלו. וכל חד גלי על אידך. ונמצא דשני לאוין אלו אין בהם שום תוספת ענין באחד מהן על השני. והו"ל כלאו שנכפל שאינם נמנין אלא מצוה אחת לכ"ע: והנראה לי בדעת הבה"ג והר"א הזקן ז"ל. דודאי לבישה משמע לבישה ממש. וליכא לפרושי בענין אחר. אלא דבהעלאה הוא דיש להסתפק. אם העלאה בעלמא אסר הכתוב אע"פ שאינו נהנה כלל. או דוקא העלאה דאית בה הנאה. דאידי ואידי העלאה נינהו. ולזה אמרינן דכיון דלבישה בכלל העלאה היא. שהרי אין לבישה בלא העלאה. ולמה יצאתה. וליכא למימר כדי לעבור עלה בשני לאוין. דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. אלא ללמד יצאה. לומר לך מה לבישה אית בה הנאה אף העלאה דוקא דאית בה הנאה. וכדתניא בספרי תצא ובספרא קדושים ובירושלמי ריש פ"ט דכלאים. ומ"מ השתא דכתיב לאו בלבישה ע"כ צ"ל דמלבד העלאה איכא לאו על הלבישה מצד עצמה. דהא לבישה כתיב בקרא. ובודאי לבישה ממש משמע כבכל דוכתי. וכיון דאי אפשר ללבישה בלא העלאה. נמצא דמיד משהעלה עליו עובר בלאו דלא יעלה. וכשגמר הלבישה עובר משום לאו דלא תלבש. ואף דלא מוקמינן יתורא דקרא ללאוי יתירי לחוד ודרשינן לי' למאי דאיכא למידרש. מ"מ השתא דכתיב. הרי ודאי אין להכחיש מאי דמפורש בקרא בהדיא דאיכא לאו על הלבישה. אלא דלאו דלא יעלה מוסיף לאו על העלאה לחוד. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי. כמו ההיא דריש פ"ב דמגילה י"ח ע"א וסוף סנהדרין קי"ג ע"א עיי"ש. דאע"ג דקראי מידרשי משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דרק כדי לעבור בל"ת ועשה כתיבי. מ"מ השתא דכתיבי הו"ל מצוה שיש בה ל"ת ועשה כמבואר התם ועי' מש"כ בענין זה במבוא סי' ז' שורש ששי עייש"ה. וא"כ הכא נמי לענין תרי לאוי אית לן למימר הכי. ונמצא דלפ"ז אין כאן לאו כפול. דהרי לאו דלא תלבש הוא אזהרה על הלבישה ממש. כמשמעו בכל מקום. ולאו דלא יעלה בא להזהיר על העלאה דאית בה הנאה גם בלא לבישה. ובכל כיו"ב אפי' לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל נמנין שני הלאוין. כן נראה אצלי ברור בדעת הבה"ג והר"א הזקן ז"ל. אמנם נראה דאפי' לפ"ז שפיר מנאן רבינו הגאון ז"ל במצוה אחת. משום דלשיטתו אזיל דגם בכל כיוצא בזה גם כי אינו מונה אותן אלא מצוה אחת. כמו שביארנו בכמה דוכתי. וכן באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור לא תחמוד לא מנאן אלא בלאו אחד עיי"ש. ומאי דנקט כאן ושם לאו דלא תלבש ולא נקט לאו דלא יעלה שכולל יותר. דאפי' העלאה בכלל. ובפרט דלאו דלא יעלה קדים טובא בקרא. היינו משום דגם על העלאה לא הזהיר הכתוב אלא דומיא דלבישה דאית בה הנאה. וא"כ בלבישה ודאי אית בה אזהרה. משא"כ בהעלאה לא כל העלאה אית בה אזהרה דכלאים. דהעלאה שאין בה הנאה לא מיתסרא כלל. וע"כ איצטריך למינקט לישנא דקרא דלא תלבש דבכל ענין לבישה הזהיר הכתוב. ואפי' העלאה דומיא דלבישה. ואמנם הרמב"ם ז"ל וסייעתו עכצ"ל דס"ל דבתר דגלי קרא דלא יעלה. הא דכתיב לא תלבש לאו דוקא. אלא כעין לבישה אסר קרא אע"פ שלא לבש אלא העלה לחוד. וכן מאי דכתיב לא יעלה. היינו נמי דוקא דומיא דלבישה. וא"כ שני לאוין אלו אחד הן. אלא שנכפל לדרשה. ולזה אין נמנין אלא באחד: ולענין לאו דלא תוכל להתעלם שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן. גם בזה מנה הבה"ג שני לאוין. לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו' ולא תוכל להתעלם עיי"ש. וכן הוא גם בה"ג כת"י רומי. וכן משמע גם באזהרות הר"א הזקן ז"ל שכוונתו למנות שני הלאוין עייש"ה. אבל באזהרות הר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל אע"פ שהולכים תמיד בעקבות הבה"ג. לא מנו באבדה אלא לאו אחד עיי"ש. וכן הוא דעת הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל. וכדעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וראיתי בספרי תצא פיסקא רכ"ב דקתני לא תראה את שור אחיך וגו' מצות לא תעשה. ולהלן הוא אומר כי תפגע מצות עשה וכו'. נמצינו למדים שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות ל"ת. ולקמן בפיסקא רכ"ד קתני לא תוכל להתעלם ליתן עליו בלא תעשה עיי"ש. הרי מבואר כדעת הבה"ג דשני לאוין מיוחדים נינהו. וכן אמרו במכילתא דרשב"י פרשת משפטים כי תפגע אין לי אלא מצות עשה. מצות ל"ת מנין ת"ל לא תראה את שור אחיך עיי"ש. וכן בפסיקתא זוטרתא פרשת תצא כתב דלא תראה הוא ל"ת עיי"ש. ואמנם כבר כתב הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין רס"ט דשני לאוין אלו אינם אלא אזהרה אחת כפולה עיי"ש שהביא דברי המכילתא והספרי. אבל מלשון הספרי דקתני בלא תראה שהוא מצות ל"ת. והדר קתני נמי בקרא דלא תוכל להתעלם שבא הכתוב ליתן עליו בל"ת. משמע ודאי דשני לאוין מיוחדים הם. ותרוייהו צריכי. וראיתי להרא"ם ז"ל ביראים סי' רס"ו שמנה לאו דלא תראה. וביאר האזהרה לענין אבדת בהמה חיה ועוף. ואח"כ בסי' רס"ט מנה לאו דלא תוכל להתעלם עיי"ש. ונראה מדבריו ז"ל דשני אזהרות חלוקות הן. חדא לאבדת בעלי חיים. והשנית לאבדת דברים שאינם בע"ח. ויש ראי' לדעתו מסוגיא דפ"ב דמציעא כ"ו ע"ב דלא מייתי התם לאו באבדה אלא מקרא המאוחר דלא תוכל להתעלם. ואמאי לא מייתי טפי מהקרא דלא תראה וגו' המוקדם. אבל להרא"ם ז"ל ניחא משום דהתם מיירי באבדת דברים שאינן בע"ח להכי לא מצי מייתי אלא מלאו דלא תוכל להתעלם המיוחד בהם: והנה הגירסא שלפנינו שם הכי איתא. אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגזלה עובר בכולן. משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואע"ג דהחזירה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב לי' ואיסורא דעבד עבד. נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגזלה עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד עיי"ש בפירש"י ובשאר ראשונים. אבל ראיתי להבה"ג בהלכות בב"מ שכתב וז"ל אמר רבא ראה סלע שנפלה ונטלה לפני יאוש ע"מ לגזלה עובר משום שלשה לאוין. משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ולא תוכל להתעלם וכו'. נטלה לפני יאוש עמ"ל ולאחר יאוש נמלך עלי' לגזלה. עובר משום השב תשיבם. המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה. אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דהרי השב תשיבם עשה הוא. ואין כאן אלא שני לאוין וחדא עשה ואמאי קרי להו שלשה לאוין לגירסת הבה"ג. ועכצ"ל לגירסא זו דלאו דלא תראה וגו' קרי לי' השב תשיבם. משום דהשב תשיבם היינו סיפא דקרא דלא תראה את שור אחיך וגו'. ומשום דעיקר טעמא לחלק בין לאו דלא תראה ללאו דלא תוכל להתעלם ולא תגזול. היינו משום דבלאו דלא תראה כתיב בי' השב תשיבם. דמשמע דחיילא עלי' חיובא משנטלה עד שישיבנה. כדפירש"י שם בד"ה עובר משום השב תשיבם וכו' עיי"ש. להכי נקט סיפא דקרא השב תשיבם. ועפ"ז מדוקדק שפיר לישנא דכולא סוגיא. דודאי נקט נמי לאו דלא תראה היכא דשייך בי' לאו זה. דבנטלה ע"מ לגוזלה לפני יאוש שייכי כולהו תלתא לאוי. וכשנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה. אינו עובר אלא משום לאו דלא תראה דכתיב בי' השב תשיבם. דמשמע דחיילא חיובא עלי' עד שישיבנה. וכדפירש"י וז"ל לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה וכו'. לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל. הילכך הנוטלה ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוון לגזלה אין כאן מתעלם. אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה עכ"ל. וכשהמתין ולא נטלה עד לאחר יאוש אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. דאילו לאו דלא תראה כיון דכתיב בי' השב תשיבם. גלי לן קרא שאינו עובר בלאו זה אלא כשכבר נתחייב בהשבה דהיינו כשנטלה ואינו מחזיר. אבל כשנטלה לאחר יאוש. דלעולם לא נתחייב בהשבה. ליכא לאו זה. ואינו עובר אלא בלאו דלא תוכל להתעלם בלבד. כן נראה מוכרח בשיטת הבה"ג. ונראה ראי' לשיטה זו מברייתא דספרי שם. דקתני לא תראה את שור אחיך וגו' מצות ל"ת ולהלן הוא אומר כי תפגע מצות עשה עיי"ש. והוא תמוה דהרי מצות עשה כתיב הכא בההוא קרא גופי'. דכתיב בסיפא דההוא קרא גופי' דלא תראה וגו' השב תשיבם לאחיך. ואמאי הוצרך להביא מרחוק מקרא דכי תפגע דכתיב בפרשת משפטים. וכבר עמד בזה בזית רענן שם. וכתב לתרץ וי"ל דקאי הכל על לא תראה עכ"ל עיי"ש. כלומר דהשב תשיבם אינו אלא סיומו של הלאו דרישא דקרא. ולאו עשה הוא. ולא שמעינן עשה אלא מקרא דכי תפגע בפרשת משפטים. וזה מבואר כגירסת הבה"ג ושיטתו. והשתא א"כ לפ"ז מבואר היטב דעת הבה"ג שמנה שני לאוין אלו במנין הלאוין. דלטעמי' אזיל וכגירסתו בסוגיא דפ"ב דמציעא שם. שנמצא דשני לאוין מיוחדין וחלוקין הן. לא ראי זה כראי זה. ויש מקום לזה בלא זה כמו שנתבאר. וא"כ ודאי שניהם באין במנין הלאוין: אמנם גירסת כל שאר הראשונים ז"ל שם אינה כן. וזו היא ג"כ גירסת ושיטת שאר ראשונים ז"ל מוני המצות שלא מנו באבדה אלא לאו אחד. משום דס"ל כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם דלאו אחד הוא שנכפל. איברא דודאי לפ"ז קשה בסוגיא דמציעא שם. אמאי נקט הלאו מקרא המאוחר דלא תוכל להתעלם. ולא נקטי' טפי מקרא המוקדם בראש הפרשה דכתיב לא תראה את שור אחיך וגו'. וצ"ע בזה כעת. מיהו לשיטת רבינו הגאון ז"ל אפי' ס"ל כדעת הרא"ם ז"ל. או כשיטת וגירסת הבה"ג ז"ל ניחא שפיר מה שלא מנה באבדה יותר מלאו אחד. משום דלדעת הרא"ם ז"ל הו"ל לאו זה ממש כלאו דלא תגנב דנפשות ולא תגנבו דממון ושאר לאוין כיו"ב דלשיטת רבינו הגאון ז"ל כבר ביארנו בכמה דוכתי דאין נמנין אלא בלאו אחד. משום דענין אחד ושם אחד ממש הן. דכל מין גנבה אסרה תורה בין דנפשות ובין דממון והכא נמי בכל מין אבדה הזהיר הכתוב שלא להתעלם מהם ולמנוע מלהשיבם. ולשיטת הבה"ג וגירסתו נמי. כיון דלאו דלא תראה את שור אחיך וגו' מסיים בי' קרא השב תשיבם לאחיך. משמע דכל היכא דאיתא מצות השבה איתי' להך לאו. וכל היכא דלא שייכא מצות השבה גם הך לאו ליתא. וזה מוכרח לגירסת הבה"ג כמו שביארנו. ומעתה א"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אין נמנה אלא אחד מהם במנין המצות. וא"כ אחר שמנה לעיל בעשין כ"ו עשה דהשבת אבדה שוב אין לאו זה בא במנין. ולא מנה אלא לאו דלא תוכל להתעלם דשייך אפי' במקום דליתא לעשה. וכמו שביארנו שם במקומו עיי"ש. ובאזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור לא תגנוב מנה עשה דאבדה בלבד ולא מנה שים לאו באבדה עיי"ש. נראה דהוה ס"ל דגם לאו דלא תוכל להתעלם ליתא אלא במקום שישנה לעשה. אבל כאן חזר בו מזה. וס"ל כמו שביארנו שם לעיל. וגם במצות טעינה לא מנה רבינו הגאון ז"ל שם בדבור כבד אלא העשה דהקם תקים עמו בלבד ולא הלאו. וחזר בו כאן ומנה גם הלאו מטעם שכבר ביארנו לעיל עשין כ"ג עיי"ש מה שכתבנו בזה ואין להאריך יותר:

1 וּבַל תִּתְעַלֵּם מֵאֲבֵדָה

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »